למה כדאי לשכוח מהרפורמר בזמן שאנחנו על הרפורמר?

לרשותכן ולרשותכם היום חלק שני בסדרת הפוסטים שצוללות לתוך התרגול על הרפורמר של פילאטיס. רק מזכיר שאת כל הפוסטים בנושא מכשירי פילאטיס תוכלו למצוא כאן, ואת כל הפרטים וההסבר לגבי שיטת העבודה שלי על המכשירים תוכלו למצוא כאן. אם אתן רוצות להתעדכן לגבי הפוסטים הבאים שאפרסם בנושא (יש לי עוד הרבה בקנה), הירשמו לרשימת התפוצה של הבלוג. קריאה נעימה.

ישנה אישה שמגיעה אלי כל שבוע כבר שנים, ועושה בדיוק את אותו אימון, לרצונה, בכל פעם. כשעובדים מתוך מקום פנימי, אפשר לעשות את אותו דבר שוב ושוב אינסוף פעמים, וכל אימון יהיה אחר.

להעיף את הקביים.

לצורך העניין, צריך לחשוב על הרפורמר כעל קביים. כשאתם שוברים עצם בגוף, והולכים עם קביים, השאיפה היא להיפטר מהם ברגע שיש ברירה. למה? כי בטווח הארוך הן מנוונות אותנו, וזהו הכלל לגבי כל כלי עזר חיצוני. תמיכה חיצונית יכולה לגרום לעצלות וניוון, חוץ מתמיכה אחת ויחידה שמגדירה אותנו, וזוהי כמובן – הקרקע.

כמו כיסאות מרופדים עם משענות לגב ולזרועות, כמו נעלי ספורט משככות זעזועים, כמו אופניים חשמליות, ועוד הרבה דברים בחיים שלנו, התמיכה החיצונית מונעת מהגוף שלנו לעבוד בעצמו. ואל תבינו אותי לא נכון, בהרבה מקרים נכון להשתמש בהם, אבל צריך להכיר את הגבול שבין שימוש תומך לשימוש מנוון, ולשאוף לעצמאות תמיד.

המטרה של הרפורמר לחיים

כנ"ל לגבי הרפורמר. מבחינתי, כמורה לשיטת אלכסנדר, הוא לא נועד בשביל שנשכב עליו ונעשה תרגילים. אני לא בטוח מה הייתה הכוונה המקורית של ג'וזף פילאטיס, אבל העיצוב הגאוני של המכשיר בהחלט גורם לי לחשוב כמו שאני חושב.

אנחנו רגילים לעשות תרגילים בצורה עיוורת כדי ש"משהו טוב יקרה" או "משהו ישתפר". אנחנו מנותקים מהתהליך. לדעתי הרפורמר הוא מכשיר שיקומי שנועד להעמיד אנשים על הרגליים, וכמו שצריך. והוא אכן מעמיד אנשים על הרגליים, רק בשכיבה. בעצם, המטרה של התרגול על הרפורמר, מבחינתי, היא החיים האמיתיים.

לעמוד בשכיבה

אנחנו עושים עליו הכל בשכיבה. קל לנו יותר לעשות ולשחרר כל מיני דברים בגלל שאנחנו שוכבים, בלי גרביטציה (כוח משיכה) רגילה, שדוחסת את עמוד השדרה והמפרקים שלנו למטה. הוא סימולציה של החיים, ממקום קל יותר, שמאפשר לנו ללמוד דפוסים חדשים ולוותר על דפוסים ישנים, כדי שנוכל להשתמש בהם אחר כך, עם העומס האמיתי של החיים – כשאנחנו עומדים.

כדי ליצור רצף בין התרגול לחיים, אנחנו צריכים לשכוח את הרפורמר, ממש בזמן שאנחנו עליו. החיבור לחיים עם כוח המשיכה, למצב הוורטיקלי של עמידה, ישיבה והליכה, צריך להתקיים עוד בזמן התרגול, באופן מודע, ולא "ואו קרה לי משהו", אלא "אני עשיתי את זה". המוח שלנו יכול לשדר לגוף כל מה שאנחנו רוצים, וכל מערכות התנועה יגיבו למסר.

איך שוכחים את הרפורמר בזמן שאנחנו על הרפורמר?

בואו נחשוב שוב על התרגילים הבסיסיים, אתם שוכבים על המכשיר, הגב שלכם נח על המשטח, הראש על משענת הראש, וכפות הרגליים על ה-bar. כשהגוף נח על כל המקומות האלה, הוא מקבל מסר של מנוחה. אפשר לנוח. בשלב ראשוני של תרגול זה באמת נכון, והמנוחה הזו חשובה בשביל ליצור שינוי במקומות בעיתיים.

אבל ברמה מתקדמת יותר של תרגול, אתם כבר לא רוצים לנוח על המכשיר. ההפך. ברגע שתשכבו על המכשיר ותשדרו לגוף מסר של "אני עומדת עכשיו", כל הגוף נערך אחרת. אתם תשימו לב שהגב שוקע פחות לתוך המשטח ויותר מרים את עצמו. אתם תשימו לב שאתם פחות שוקעים לתוך ה-bar עם כפות הרגליים, ויותר עומדים על הקרקע ומרימים את עצמכם למעלה. השימוש בתמיכה מינימלי.

העיקרון הפנימי של העמידה

שיטת אלכסנדר ואומנויות התנועה הסיניות מלמדת אותנו לעמוד מתוך תקשורת פנימית שמחברת את כל החלקים יחד: כפות הרגליים נותנות תמיכה, הראש ועמוד השדרה נושאים אותנו למעלה. הרעיון המרכזי כאן הוא המחשבה והכיוון שהמחשבה יוצרת, לא משנה באיזה מצב, אם זה שכיבה, עמידה, תרגול, ריצה, הליכה ,ישיבה, בכל מה שבא לכם לעשות אתם יכולים ליצור את התקשורת הזו, כי ככה הגוף שלנו עובד. זו האנטומיה שלו.

זה מה שנקרא שפה הוליסטית, שמסתכלת על הגוף כשלם ומחברת את כל הגוף יחד. כשאנחנו מדברים את השפה הזו על הרפורמר, אנחנו יכולים לשכוח אותו ולעבוד כאילו שאנחנו עומדים על האדמה. במצב הזה התרגול הכי אפקטיבי לחיים ומגלים פתאום המון דברים חדשים, שרירים אחרים מתחילים לפעול וכל מיני דברים קורים. כמה נפלא זה, אחרי שנים של תרגול, פתאום מגלים משהו חדש.

לסיכום…

לכל מי שהתבלבל קצת, אני רוצה להבהיר, אנחנו לא משנים את התרגיל. אלא משנים את המסר שהמוח מעביר לגוף, את המחשבה שעוברת לגוף. זה עושה את כל ההבדל בגוף. התרגיל אותו תרגיל, אבל הוא יראה וירגיש אחרת לגמרי.

דוגמא מעניינת מהאימון האחרון שהעברתי: כפות הרגליים רגילות להיות על האצבעות או על העקבים. מה יקרה אם תישארו על האצבעות, תשכחו את זה, ותשדרו לגוף שאתם עומדים על כל כף הרגל כאילו שאין שם מכשיר? במקום להתרפק על התמיכה ולהישען עליה כמו על קביים, תשתמשו בה ותשכחו אותה באותו זמן, ותעברו למצב של עמידה מודעת, על כל כף הרגל, בתוך התרגיל. העקב נשאר באוויר, אבל פתאום הוא מקבל משמעות. כל כף הרגל מתעוררת לחיים. התרגול שלכם מתעורר לחיים.