בפוסט היום נתעסק בקצת מיינדסט, תפיסה ומנטליות שהיא המפתח לכל תהליך של שינוי, אצלי בכל אופן. אתם מוזמנים להאזין לי מסביר על זה בסרטון למטה או לקרוא מתחת לסרטון.
מה אנחנו יכולים ללמוד מהעץ?
התמדה יכולה לעשות את כל ההבדל בחיים.
אני יושב עם המורה שלי גלית במשולש, המקום הקבוע בדיזנגוף פינת בן גוריון. הזדמנות נדירה בשבילי לדבר עם מישהי מנוסה ממני בתחום שלי וללמוד דבר אחד קטן ופשוט.
הרבה אנשים ראיתי בקליניקה לאורך השנים, וישנה תכונה מסוימת שהלכה והתעצמה לדעתי בתקופה שבה אנחנו חיים, במקום שבו אנחנו חיים, במציאות שבה אנחנו חיים.
ברירת המחדל שלנו היא להגיע לתוצאות. זה הגיוני ומובן.
אבל בתור מורה לאלכסנדר, אין מה לעשות, אנחנו מכוונים לשינוי מאוד עמוק ומשמעותי בחיים של האדם שנכנס אלינו. ושינוי כזה לא קורה ברגע, בדרך כלל.
היו לי מקרים, לא מעט, שאנשים שהגיעו אלי עם בעיות שיפרו אותן באופן ממש משמעותי תוך 5-10 שיעורים. ואני שואל את עצמי, מה מאפיין את המקרים האלו?
שני דברים.
- משמעת והתמדה.
- אין לי מושג. מזל? צירוף מקרים? קארמה? או במילים אחרות, הגורם הנסתר.
שני מקרים שעולים לי בראש כשאני חושב על מקרים שהשתפרו מהר ומשמעותי.
שיפור מהיר: בעיות גב תחתון
האחד, איש חינוך בכיר שהגיע אלי עם גב שנתפס לאורך הרבה זמן, ובא עם מנטליות צבאית שכזו. "עשרה מפגשים" הוא הקצה לעצמו ולי, ויאללה לעבוד. כל מה שאמרתי לו לעשות הוא עשה כמיטב יכולתו ואכן כעבור עשרה מפגשים הוא הודיע לי שסיימנו.
הוא הפנים ויישם את כל מה שהוא היה יכול בתקופה של שלושה חודשים, ולאחר התקופה הזו הוא ידע איך לשלוט בגוף שלו כך שהגב שלו לא ייתפס ויכאב פחות. יכול להיות שמאז זה קרה לו שוב, אני לא יודע, אבל מה שאני יודע הוא – שיש לו את היכולת לשלוט במצב, והוא לא חסר אונים יותר. זה שיפור משמעותי.
שיפור מהיר: כאבים בזמן ריצה
המקרה השני, גבר חובב ריצה שסבל מכאבים במפרקים אחרי ריצה, לא היה יכול להמשיך לרוץ וממש ממש רצה להמשיך לרוץ. עבור הרבה אנשים, ריצה היא תחליף לנוגדי דיכאון וחרדה, והם ממש צריכים אותה ברמה הטיפולית. וזה דבר שנותן הרבה מאוד מוטיבציה לעשות עבודה.
אז הוא עשה עבודה. בצורה הכי כנה ועניינית שאפשר. לימדתי אותו איך ללכת, איך לעלות מדרגות, איך לרוץ, איך לעמוד, איך לשבת מול המחשב, והוא יישם את הכל במקסימום האפשרי שלו. הוא גם היה צריך להקשיב לעצתי ולשמור על פרופיל נמוך בפעילות הגופנית, עם כל הקושי שבדבר, כדי לאפשר למקום הכואב להחלים, זה היה לו קשה, אבל הוא עשה מה שאמרתי לו.
אחרי חמישה מפגשים הוא הצליח לחזור לרוץ. בעדינות, במחשבה תחילה, בקצב אחר, אבל בלי הכאב המשתק. וזה לא סוף הסיפור אף פעם, ותמיד צריך לחזור למחשבה תחילה, אבל זה נתן לו קצה חוט, וגם הוא כבר לא חסר אונים.
להתגבר על לחץ ותפיסות מכשילות: לא תמיד יש שיפור מהיר…
אלו מקרים שכיף מאוד לפרסם אותם, אבל הם לא כל התמונה. כי הרבה אנשים מגיעים אלי עם בעיות מורכבות יותר או פחות, ואין כותרת כזו לכתוב בשבילם אחרי חמישה או עשרה מפגשים.
ופה נכנס השיעור שהעץ מלמד אותנו, וכאן אני אומר תודה לגלית שהזכירה לי את השיעור הזה.
אנשים שמגיעים אלי לעיתים נמצאים תחת לחץ. של עצמם כלפי עצמם. להגיע לתוצאות. ואת הלחץ הזה הם לעיתים מעבירים אלי כאיש מקצוע, ותולים עלי את התקוות שלהם להגיע לתוצאות מהר. וזה אחד הגורמים הכי ראשיים לתהליך שלא יביא לתוצאות הרצויות.
תפיסה מכשילה: מקרה לדוגמא
אני נזכר בבחורה שהייתה אצלי, וסבלה מכאבים ובעיות בכמה מקומות בגוף. הבעיה הכי משמעותית אצלה הייתה נפשית, לדעתי. למה? כי ברמה התפיסתית, היא כל הזמן הייתה חוזרת לסיפור ש"ניסיתי הכל, אבל שום דבר לא עוזר לי. אי אפשר לטפל בבעיות שלי".
וככה גם היא הייתה מתייחסת לדברים שעשינו אצלי בסטודיו. היא הייתה מוכנה מראש כבר לכישלון, וסירבה להאמין שמשהו טוב יכול לקרות. יש שיקראו לזה דיכאון, ויכול להיות. אני לא פסיכולוג.
תפיסה כזו מחבלת בכל תהליך שהאדם עושה כדי לשפר את המצב שלו, ומשאירה אותו למטה בבור, והיא כנראה הדבר שצריך לעבוד עליו, לפני הכל. ואז, כל דבר אחר שעושים נועד לכישלון מראש, ואין אפשרות להתמיד בתהליך לאורך זמן.
התמסרות ואופטימיות: חייבים להאמין שאפשר.
כמה זמן לוקח לעץ לגדול? האם הוא גדל ברגע? בחודש? לא.
כך גם אנחנו.
צריך להתמסר לתהליך אם רוצים שהוא יפיק משהו. ולהתמסר זה לא אומר רק להגיע, לשלם כסף, ולעשות טכנית את מה שאומרים לך. זה אומר גם ובעיקר תפיסתית, להתמסר לתהליך, להאמין שהתהליך יכול לעזור לך, לתת לו הזדמנות אמיתית, ולהניח בצד את התפיסות המכשילות של הצופים ביציע, אלו שאומרים: "ניסיתי, זה לא עובד". "אתה לא תצליח". "אין לך סיכוי". "אתה לא מסוגל". כל התפיסות המקטינות, הנגטיביות.
חייבים אופטימיות אמיתית.
להתרוקן מכל הרעשים, לחזור למצב של הילד, טאבולה ראסה, דף ריק, הכל אפשרי, ולנסות משהו חדש. לאורך זמן.
מניסיוני האישי, אם נצליח לזהות מבחוץ את התפיסה המכשילה שלנו, להתבונן בה, נוכל להבין שהיא לא "אנחנו" ושיש בנו מקום ריק, דף חלק, לעשות משהו חדש ולצאת מהקופסא. זו תהיה הדרך הכי טובה בשביל כולנו ליצור התקדמות משמעותית בחיים, בכל תהליך.
תרגול של מודעות ומדיטציה יכול לעזור מאוד בעניין הזה.
כל מה שצריך הוא לצמצם רעשים, אני אוהב לעשות את זה בשכיבה או בעמידה, ולעיתים אני זוכה לחוות את המצב הריק. כזה שבו אני חווה את מה שמסביבי בלי מחשבות ורגשות. ובכל מקרה, תרגול כזה מאפשר לנו להיזכר שהתפיסה המכשילה או המכאיבה שלנו, היא לא כל מה שאנחנו, שהיא חולפת, שאנחנו נושמים וחיים איתה ובעיקר בלעדיה, וזה יכול להיות בסיס לשינוי תודעתי שיוביל להרבה דברים טובים.
התמדה בעבר והיום, בארץ ובחו"ל
חבר טוב עזב ממש עכשיו לאנגליה, קיבל משרה טובה בתור פיזיותרפיסט, ויזת עבודה והופ, עזב את הארץ. יצא לו כבר בעבר לעבוד שם למשך תקופות קצרות, ושאלתי אותו מה ההבדל בין המטופלים האנגלים למטופלים הישראלים.
הוא אמר דבר פשוט מאוד. האנגלים עושים מה שאתה אומר להם.
וזה החזיר אותי חזרה לעץ.
שיטת אלכסנדר התחילה את דרכה באוסטרליה ואנגליה, בסוף המאה ה-19 ובחצי הראשון של המאה ה-20.
ברור לי שלפני מאה שנה או חמישים שנה, גם בארץ, ובטוח שבאירופה, אנשים היו עושים מה שאיש המקצוע היה אומר להם לעשות. וההתמדה היה ערך משמעותי יותר, ערך שנשחק עם הזמן יותר ויותר, ערך שאנחנו צריכים לדעתי להחזיר למרכז.
כי בלי התמדה אין התקדמות, אין דרך, אין עומק, אין עבודה.
לא משנה כמה מנצנץ, מפתה ומגרה הדבר החדש שמלהיב אותנו – ויש הרבה כאלה היום – אם נקפוץ מדבר לדבר לא נגיע לכלום. צריך להישאר, להאמין, להתמיד ולתת עבודה.
וזה גם השיעור שלי בתור איש מקצוע. אני צריך לדרוש התמדה, ללמד התמדה, וכמו שלמדתי מהילדים שלי: אם אנחנו נתייאש מהם, הם יתייאשו מעצמם.
העמקה נוספת:
מסלול שיקומי על בסיס שיטת אלכסנדר – למי שרוצה ללמוד איך לרפא את עצמו, לשפר הרגלים ולקחת את הגוף למקום הרבה יותר טוב:
