מייקל ג'יי פ. במבשרת

מבשרת ציון. ניסוי אנתרופולוגי על טהרת כור ההיתוך נערך שם כבר שנים רבות. מרגיש כמו להיכנס לדלוריאן של דוק בראון ומרטי מק'פליי…

רחוב בורגני טיפוסי בישוב בורגני טיפוסי ליד ירושלים.

נכנסתם לישוב, הגעתם לכיכר, פניתם שמאלה. פנייה ראשונה שמאלה, עוצרים את הרכב ויוצאים מהאוטו.
שקט. גדרות. וילות גדולות, מכוניות חונות. אין איש ברחוב.
גינות מטופחות, כלבים מאחורי שערים חשמליים. גן משחקים שומם. כולם מסוגרים בבתים מאחורי מסכים.

7 דקות חולפות…עוד וילה ועוד רכב יקר. מרחוק אתם מתחילים להבחין ברחש. הפגנה באמצע השיממון או מה?

מסתכל הצידה, קירות מתחלפים. וילה לבנה אחרונה מתחלפת בבלוק מוכן מראש. כזה שהצניחו ממשאית.
מסתכל על הרצפה. אקרשטיין הופך לאספלט.

הבתים קטנים וזהים. מכוניות אין, חוץ מאיזה מיצובישי טרנטה שעומדת בצד עם חלונות פתוחים.

גבר מבוגר ומחויט יושב על ספסל, מסתכל עלי ומחייך, נשים לבושות בבגדים מסורתיים מדברות בקול רם וצווחני.

אמהרית. ילדים קטנים נוטפי נזלת רודפים אחד אחרי השני, הולכים מכות, צועקים.
הם נועצים מבטים בחדווה, הבולדוגית הקטנה והמוזרה שלי, ושואלים: "זה נושך?" "זה נושך?". ריחות עזים של בישול. שמחה באוויר, רוח חיים. דלות. מהולה בתוך שפע.

ברוכים הבאים למרכז הקליטה מבשרת ציון. כפר אתיופי קטן באמצע שממת השמנת הירושלמית. מזכיר לי את ימי בשכונה אחרת, פחות עשירה, עת ששיחקנו בחוץ, נפלנו, רצנו, הרבצנו, טיפסנו. כל שבוע נפתחה לי הברך מחדש.
טרום עידן חלונות ההצצה.

לפני כמה חודשים הייתה תקרית. ילדים פורעים הגיעו לגן המשחקים השומם, באזור הבורגני, והפיחו חיים בשיממון. קצת יותר מדי.
צברים עמדו בחלונות ביתם, מאחורי גדרות, לא ידעו את נפשם מרוב המולה. "פראי אדם", אמרו לעצמם.
ילדים מקומיים שבעי צמר גפן לא ידעו את נפשם מאימת ילדי מרכז הקליטה. יש צעקות. יש מכות. אב מהבנין הסמוך נחלץ לעזרת ילדיו הקטנים. ילדי מרכז הקליטה הגיעו בלי אבא. איזה בלאגן. התנגשות עולמות.

אל תבינו אותי לא נכון. אין בכוונתי להגיד שאצלם הכל טוב ואצלנו הכל רע. יש אצלם בעיות, רק אחרות. הם באו מעולם אחר, עולם שאנחנו התחלנו לעזוב ביום שהערוץ השני התחיל לשדר ותואמי IBM היו הדבר הבא.
והעולם שלהם – הולך ונעלם. אנחנו לא חוזרים אחורה. מהפכת מידע, זמינות, connectivity.

אשליית הקדמה אוחזת בנו.
אני הולך ברחוב של הצ'כונה האתיופית ונושם לרווחה. בראשי, יושב הוילה סופק כפיו באומרו "איזה מסכנים הם", "תראה איך הם חיים". "תת-רמה", "זבל ברחובות".
אבל יש פה חיים. קשר חם בין אנשים. לא דרך כפתורים. אמיתי. שמחה.
אצלנו, לא מכירים את השכנים מעבר לכביש. לא בשם ולא בפנים. יודעים אבל איזה אוטו יש להם. לא נלך אליהם לבקש חלב כשצריך.

קידמה?
אנה פנינו?

— הדלאי לאמה.

טוב. כולם מתבכינים שהמצב חרא. זה כבר מתחיל לעייף. מה עושים חוץ מלהתבכיין?
למרבה הצער, הפתרון היחיד שעולה במוחי אינו אינסטנט. כיוון מחשבה חדש כבר משפיע, רבים וטובים שחשוב להם "איך" ולא רק "כמה" פועלים בשטח. מסרבים להיכנע לשטף שאוחז בנו.
מאבק כוחות מתנהל פה, ומה ילד יום?

על רגל אחת אומר, שלדעתי, התשובה אינה טמונה בעוד אביזר או פטנט חיצוני שיגרום לנו להרגיש טוב ולטאטא את הבעיות מתחת לשטיח, אלא בהתפתחות שהיא אישית ופנימית לכל אחד ואחד. וצר לי אם ביטויים אלו הפכו לקלישאות.
על הכביש, כל אחד ואחד מאיתנו יכול להבחין מתי הוא נדבק ודוחף את זה שברכב לפניו; מתי הנהג ברכב מאחוריו נדבק אליו ודוחף אותו; להבחין ולעצור. לעצור לפני שאתה מתנהג "כי ככה כולם עושים". ולבחור אחרת.
כך גם בחיים. להבחין ולעצור, לשבריר שניה, כדי לבחור אחרת. אין גלולה שעושה את זה. והזדמנויות, ברוך השם יש הרבה.

כה אמר החכם הידוע מאיר אריאל (מתוך חזון הנביא דניאל) ז"ל:

מאיר אריאל – חית הברזל

תקופת המתכת, עידן הברזל
מזכיר לי חיה מחזון דניאל
חיית המתכת חיית הברזל
כל כך דומה שאני מתבהל…

בשנת אחת לבלטשאצר מלך בבל
חזון בחלום ראה דניאל
ותעלינה ארבע חיות גדולות מהים
וכל חיה מסמלת מלכות בעולם
והרביעית שונה ומשונה מקודמותיה
מפחידה ואימתנית ותקיפה בתנועותיה
עם שיני ברזל גדולות אוכלת וגורסת
והשאר בציפורני נחושת דורסת
ועשר קרנים לה והקטנה מתוכם צומחת וגדלה
וצצות בה כעיני בני אדם
ופה מדבר גדולות מתרברב
סופה להתקטל ולהתחרב

חיית המתכת חיית הברזל
מלכות משונה שחזה דניאל
תקופת המתכת עידן הברזל
כל כך דומה שאני מתבהל…

כל המגדלים המשוננים האלה הנוגסים בתכלת
כל השפיצים האלה בגרפים
ברזל כתנין, מתכת כפרד
ברזל כציפור, מתכת ג'ירפה
ברזל מצופה מתכת ערמומית
מוזרמת אלקטרוניקה, מוזרקת נתונים
פרצוף של שפחה, לא עושה ענינים
עם הרשת הכי גדולה של סוכנים כפולים
כל המחשבים האלה
המרדימים האלה, העוקרים האלה
את אצבעותינו…מעולמנו…

תקופת המתכת, עידן הברזל
הזו הרביעית שראה דניאל
בחזיונות לילה אז בבבל
האם זה עכשיו שוב מתגלגל…?

גורסת, דורסת, הורסת, הודקת,
ומשווקת את זה כחופש דיבור
מוצצת ויורקת, משתמשת וזורקת
עצם לתחקירני זכות הציבור
קרנים שולטות רחוק, עיניים בכל מקום,
פה לא מפסיק ללהג
אומר מה לרצות, מה לחשוב,
מה להיות, מה לעשות ואיך להתנהג
והמונים המונים חצי אוטומטי
הלומי פטישוני כסף סמויים
רצים רצים מפוקדי ריצודים מהבהבים
עטופים במגילה של תנאים וזכויות
מסוממי קידמה והתפתחויות
לעבוד בלי דעת ולשרת
לשמש ולשמן את
חיית המתכת חיית הברזל
לכל מקום יגיעו יונקותיה
שלטון המתכת מלכות הברזל
בני אדם, טיפות של דם וקשקשיה

מקובל שהרביעית היא רומי
מקובל שרומי היא אדום
ממש כך או באופן סמלי יש די הרבה מרומי היום
כל הקולוסיאום הכל-עולמי הזה
עם חלונות ההצצה אל הזירה
המלאה גלדיאטורים שהם חיות טרף
ודם מציף את תת ההכרה
תחליף תחנות תמיר ערוצים
תשוטט כאוות נפשך בעולם
תחשוב שאתה מחוץ לכל זה
לא נוגע לך זה שם
אבל בינתיים בעצם מה שקורה זה
שאתה עוד אחד שיורה ויורה
מתרגל לחסל בלחיצת כפתור
חיית טרף גלדיאטור

תקופת המתכת, עידן הברזל
מזכיר לי חיה מחזון דניאל
חיית המתכת, חיית הברזל
כל כך דומה שאני מתבהל…

(ארמית):
חזה הוית באדין מן קל מליא רברבתא די קרנא ממללה,
חזה הוית עד די קטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקדת אשא.
אתכרית רוחי אנה דניאל וחזוי ראשי יבהלנני…

ואם הצלחתם להגיע עד לכאן – תודה על ההקשבה.
עוד כמה אנשים חכמים.
רוצה לקבל חוכמות חדשות באי-מייל? כאן.

— יואב.