עשרה טאבים ומערכת הנשימה

סקרנותנו פוקעת לגלות מה קרה לו לא', בשנתיים האלה. "דרך, דרך". על מה אתה מדבר?

***

יואב: אז בעצם היו עוד סימפטומים חוץ מכאבי הגב?

אנונימי: שאני לא הייתי מודע אליהם, לא חשבתי שאני צריך ללכת לטיפול בגללם. דברים שאולי פה ושם אני הייתי אומר "טוב אני אקרא איזה ספר לשיפור הבטחון העצמי". היו לי כאבי ראש די רציניים שנעלמו עם האלכסנדר. אבל לא הייתי הולך לאלכסנדר בגלל כאבי ראש – וזה הפספוס. שיש טכניקה והיא פתרה לי בעיה של כאבי ראש ואני חושב שלהרבה מאוד אנשים היא יכולה לפתור את אותה בעיה. אנשים עקשנים במיוחד, מדענים וכדומה, ישאלו אותך – "מאיפה אתה יודע שהאלכסנדר פתר לך את כאב הראש וזה לא הפסיק לך ככה סתם? מאיפה אתה יודע?". אתה מאמין. אתה מאמין שזה עזר.

י: אילו עוד דברים סבלת מהם – שנעלמו? במילים אחרות – מה קרה לך בחיים?

א: כאבי ראש, תחושת האנרגיה, היציבות שלי. היציבות שלי פעם הייתה קטסטרופה. יכולתי להיות יום אחד שמח מאוד, יום אחד מבואס. בבוקר ככה בערב ככה. הדברים שקרו בחוץ מאוד השפיעו עלי. עם אלכסנדר, הדברים האלו פחות מגיעים אליך. אם קורה משהו שמעצבן אותי, אני נרגע, אני מרים את הראש, נמצא בתוך הגוף שלי, ואז אני מרגיש קלילות כזו. הכבדות נמצאת בחוץ אבל היא לא משפיעה עלי.

י: אתה אומר בעצם, שנוצר הבדל בין הפנים שלך לבין הסביבה. בינך לבין הסביבה.

א: כמו צב. מה שקורה לך בפנים פחות מושפע ממה שקורה בחוץ. לדוגמא – משברון שעברתי עכשיו – לא הייתי מסיים אותו תוך שבוע. הייתי נכנס לדיכאון של חודש או חצי שנה. זו גם יכולת שתמיד תישאר איתך. תמיד יהיה לי צילום למשל. תחום שיתן לך בטחון. לא משנה מה יקרה לך בחיים, גם אם אני אאבד הכל, אם אני אהיה על כסא גלגלים – אני אוכל לצלם. תהיה לי את היצירה. אנשים שכותבים יוכלו תמיד לכתוב על זה סיפור.

ובטחון עצמי. קיבלתי המון ביטחון עצמי. רואים על שפת הגוף. רואים על המבט בעיניים.
ודווקא בעיניים, הם אחד הדברים בהם אני מרגיש שיש לי "חוליה חסרה". אני מרגיש שאני מחזיק אותן.

י: וזה משהו שידעת לפני שנתיים?

א: לא.

י: כלומר, גילית שהשימוש שלך בעיניים כרוך בהרבה מתח. אז א' – יש לך את האבחנה – אתה ממש מרגיש את זה. וזה לא היה פעם. וב' – יש לך את האמונה שאתה יכול לשנות את זה לבד.

א: שזה מדהים. כי אתה רואה הבדל. אם אני מסתכל על עצמי לפני שנתיים, כשהייתי שפוף, אני יודע שאני הצלחתי לשפר משהו בעצמי, ואני לא מומחה, אני לא רופא, פשוט עם שאפתנות. זה גורם לי להרגיש שאני יכול לעשות הכל. שאני יכול לשנות את העולם. תמיד רציתי לשנות את העולם. לעשות משהו משמעותי. עם אלכסנדר אני באמת מרגיש שאני יכול. אני יכול לתקן את הבעיות שלי. ברור שהכל היה בהנחיה (חיצונית), אבל זה אני, אני נותן לעצמי את הקרדיט ואני גאה בעצמי שהצלחתי להתמיד בזה. זה מאוד מספק.

י: מה זה שונה ממישהו שיגיד לך: "טוב אז תצא לרוץ כל יום, תעשה התעמלות כל יום שלוש שעות"? קודם אמרת, "איזה כיף שאנחנו עושים שיעור בבית". כי כשאתה עושה שיעור בבית, אתה יותר מחובר לסביבה שלך ואתה ממשיך את זה אחרי השיעור, זה מלווה אותך. זה בעצם ההבדל – בקונספט של חלוקת הזמן. האם הזמן שלנו מחולק או מאוחד? זה ההבדל בין מישהו שעושה טריאתלון למישהו שעושה אלכסנדר. הוא קורע את התחת אפילו חמש שעות ביום – אבל מה קורה כשהוא מסיים את זה? אנחנו לא עובדים על אותה חלוקת זמן – אנחנו עובדים על חיבור – לחבר את כל השעות שאנחנו ערים ואפילו את השעות שאנחנו ישנים בהן. לחבר אותן ביחד לאותה מערכת שליטה.

א: העניין של היציבה הוא מאוד חזק. אני יודע לזהות אנשים ברחוב לפי היציבה שלהם. ברמות מסוימות. תלמיד אלכסנדר אחרי חודשיים כבר יכול להתחיל לבחון אנשים ולדעת. הוא מתבונן בעצמו במראה, וגם רואה את המורים שלו. בהתחלה אין לך מושג. כשאומרים לך "שפת גוף" אתה חושב שזה מבדקים פסיכוטכניים, כאלו שלוקחים אנשים לראיונות ויש מומחים שיודעים להגיד "אם אתה נוגע באף אז אתה משקר" ו"אם זה באוזן שמאל אז אתה חש נינוח". אנשים לא יודעים שאתה יכול לדעת כל כך הרבה על הבנאדם רק על סמך איפה שהראש שלו נמצא.

גם כשאתה פוגש אנשים, אתה ישר רואה את המקום שלך. אתה מבין שלא משנה מה הבנאדם אומר, הגוף שלו מסגיר את מי שהוא. אם הוא מאוד קולני ועושה הרבה רעש, אבל היציבה שלו ממש לא טובה, אתה יודע שהבסיס שלו לא חזק. גם בעימותים. אני לא אתאים את עצמי למי שאני נמצא לידו. אני לא אכנס איתו לעימות – אבל אני באותה רמה. אנשים גם רואים את זה ומכבדים אותך יותר.

י: אז מה נוצר בינך לבין האחר?

א: פיזית, אני פחות מפחד להיכנס לעימותים עם הרבה אנשים שפעם הייתי מפחד להיכנס איתם לעימות. זה משהו שחייבים ללמוד לעשות היום. היכולת להגיד את דעתך.

י: אז אתה פוגש בנאדם אחר ונוצרה סוג של הפרדה. אתה בשלך ויש לך אינטראקציה עם בנאדם אחר. פחות מתאים את עצמך למי שהוא, אלא נשאר ב-center שלך, במי שאתה.

י: זה מה שקורה לך עם אנשים. ועכשיו חזרה לעניין המחשב: עם המחשב, אתה לא מצליח לעשות את זה. אם המחשב היה לצורך העניין בנאדם, שאתה פוגש אותו, אז הבנאדם הזה…

א: אתה חושב שזה קשור?

י: זה אותו דבר בדיוק. אתה צריך לשמור על עצמך, כי בעצם מה קורה כשאתה נכנס למחשב? הוא משתלט עליך. כלומר, בנאדם לא גורם לך להקטין את עצמך אבל מכשיר כן. מה קורה במכשיר הזה שגורם לך לעשות את זה? הוא לא מרביץ לך. הוא לא אומר לך "אתה קטן".

א: עם המחשב זה אחרת. אני לא במערכת יחסים איתו שצריך להוכיח לו משהו.

י: הוא לא בנאדם, אבל הוא מספק לך המון דברים וגורם לך להתמזג עם הקצב שלו. בסופו של דבר זה עניין של קצב.

א: ואם זה סופר שכותב במכונת כתיבה שלו? או מישהו שכותב עבודה על דף?

י: הקצב הוא אחר: אתה עדיין נכנס לזה לגמרי, אבל לדעתי, עם הזמן, הצורה שבה אתה "שוכח" את הגוף זה לא כמו ששכחת אותו לפני שנתיים. משהו נכנס לרמת התת-מודע ולרמות ההרגליות. אתה מפתח הרגלים אחרים. זה מאוד שונה מהמולטי-טסקינג מול המחשב. כאתה יושב וכותב על דף, אתה במשימה אחת ואתה תשקע לתוכה אפילו בשיא הריכוז, אבל רוב הסיכויים שאתה תנשום. אתה תהיה בתוך משהו אחד, עמוק מאוד, במימד העומק. מבחינת קצב – אתה לא תקפוץ כל הזמן לתוך משימות נוספות בצדדים.

לעומת זאת, כשאתה יושב מול דפדפן אינטרנט כלשהו ויש לך עשרה טאבים פתוחים. בטאב אחד שולחים לך צ'אטים, בשני מיילים, בשלישי מוסיקה, אתה גם מוריד דברים ברקע, כותב ומדי פעם youtube. וגם וגם וגם. מה קורה למימד העומק? קשה להשגה.

מה שקורה, לי אישית, ואני מניח שלעוד אנשים, זה שהכל מתחיל להיות שטחי. הנשימה הופכת לשטחית. פעולה שמבצעים אותה בצורה שטחית, מתחילה – ומיד מחפשים להגיע למטרה, לסוף. או ליתר דיוק, לפני שהספקת בכלל לחשוב, קופצים לך עוד שלושה גירויים מול הפרצוף. מתישהו אנחנו עוצרים את הרצף הטבעי, את הנשימה, וישר רוצים לקפוץ למטרה. ועוד מטרה ועוד אחת. בלחיצת כפתור. והנשימה כנ"ל – שטחית מאוד. זה בעצם קוצר נשימה.

אנחנו נגיע למצב, שאנשים סובלים מקוצר נשימה בצורה מגפתית. אנחנו כבר שם, אבל אנשים לא יודעים את זה.

נשימה יכולה להיות כלי חזק מאוד בעבודה מול מחשב: שים לב לנשימה מההתחלה שלה – עד הסוף שלה. בלי לעשות שום דבר. בלי להתערב. לשים לב לתהליך הפשוט: זה מתחיל – האוויר נכנס – האוויר יוצא. הטירוף של המולטי-טסקינג לא יראה אותו דבר.

א: יש תופעה כזו שנקראת flow. כשאנשים נמצאים בתהליך של עבודה והם בתוך זה. אנשים מעידים שאלו הרגעים הכי מאושרים בחיים שלהם. ראיתי פעם מעצבת ממשקים שאמרה, שמעצב טוב, מכניס את המשתמש שלו ל-flow.

י: איזה flow יש היום? כשאתה פותח דף אינטרנט ומקבל את ה-snapshot הראשוני, איזה flow יש לך? יש לך בכלל? אין לך flow היום. יש לך אינסטנט. קפיצה בין כפתורים זה flow?

אתה יודע מה ההבדל בין דיגיטלי וטבעי? דיגיטלי זה בעצם אוסף של נקודות. האוסף הזה מגיע אליך ברזולוציה (צפיפות) מספיק גבוהה בשביל שלא תרגיש שמדובר בנקודות. כמו ספרון אנימציה שתדפדף אותו מהר. זה קירוב של המציאות – זה לא באמת. הכל עשוי מביטים, שתי ספרות: 0 ו-1,  אותו דבר לגבי ה-flow שאתה מתאר. ה-flow הדיגיטלי הוא מדומה. למעשה אתה לא עושה פעולה רציפה, כמו להרים את היד עד שהיא למעלה. אתה קופץ מהכפתור של הפרופיל לכפתור של ה-wall ומהתמונה האת לתמונה השנייה. זה למעשה רצף של קפיצות, שבתור מעצב ממשקים אתה צריך לשמור על המשתמש שישאר בקפיצות שלך ולא יקפוץ חלילה למישהו אחר. קפיצות זה לא רציף. בדיוק כמו שאנשים לא מצליחים לקרוא מאמר באינטרנט, הם ישר קופצים לתמונות. קופצים בין התמונה לבין המילה הזו למילה הזו והופ…נגמר להם האוויר והם עוברים לדבר הבא. זה קורה לכולנו.

א: זו גם בעיה שיש כל כך הרבה אינפורמציה. קראתי באיזה ספר, שבנאדם בימי הביניים צרך בכל החיים שלו את כמות האינפורמציה שבנאדם היום צורך ביום. המוח שלנו מתפוצץ.

י: זה quantum leap. לגמרי.

א: אנחנו נלחמים במוח שלנו.

(הערת הכותב: פה, בלי להרגיש, ציין א' מול מי הוא מתמודד בעצם, בזמן שהוא יושב על המחשב.)

י: אז מה זה טבעי? ה-flow הטבעי, כשאתה מרים את היד, אתה לא עובר ממצב של "יד למטה" – ל"יד למעלה". אלא – אתה עושה את כל הרצף – מלמטה עד למעלה. בתוך המחשב – אין את זה. לא יעזור כמה אתה תנסה – עדיין זה אוסף של נקודות, אוסף של frames. נכון, הרזולוציה (צפיפות) אדירה בטכנולוגיה של ימינו – אבל עדיין לא תצליח להגיע לטבעי אף פעם. (הערת המחבר: עד שיחליטו להכניס תאים אנושיים בתוך מחשב, או מחשבים בתוך עצמנו. אני מעדיף לא לחיות כשזה יכנס למיין-סטרים).

אתה רוצה להגיע מישיבה לעמידה – בלי להתייחס למה שעשית בדרך, בכלל. וחבל.

***

הסלולרי של א' מצלצל והוא קופץ למקום אחר…כך הסתיים לו הראיון – שעה רציפה של דיבור ומחשבה.