מעברים שקטים: איך מוצאים את התנועה העמוקה והפנימית על הרפורמר של פילאטיס?

לפניכם פוסט שלישי בסדרה שעוסקת בתרגול מעמיק על הרפורמר של פילאטיס. את כל הפוסטים בסדרה תוכלו למצוא כאן, ואם התלהבתם – הירשמו לרשימת התפוצה שלי בנושא. את כל הפרטים לגבי השיעורים שאני מעביר על המכשירים – תמצאו כאן. קריאה נעימה.

באומנויות הלחימה הסיניות הפנימיות נהוג להתחיל את התרגול בעמידות מדיטציה סטטיות לחלוטין. אי-תנועה. למה? מתוך ההבנה שיש תנועה בתוך אי-התנועה, תנועה פנימית, אותה הכי חשוב לפתח – והיא הבסיס הטבעי לתנועה החיצונית.

אצלנו במערב פחות מקובל לעמוד בלי לעשות כלום ולקרוא לזה "תרגיל". התרבות שלנו מרוכזת יותר בחיצוני, אין לנו סבלנות ואנחנו רוצים כבר "לעשות משהו". אבל כשאנחנו מדברים על פילאטיס, צריך לזכור שזו שיטה שבמקורה ישנו שילוב בין הפנימי והחיצוני.

מה זו בכלל תנועה פנימית? רובנו חושבים שתנועה היא תזוזה גדולה של העצמות וזה נכון, אבל יש גם תנועה מעודנת יותר שמתקיימת גם בלי אף תנועה של העצמות או עם תנועה מאוד קטנה שלהן. בואו נבין יותר דרך התרגול על הרפורמר.

תנאי ראשון: תרגול עם מודעות

איפה אפשר למצוא אי-תנועה בתרגול על הרפורמר? במעברים שבין ההלוך לחזור ולהפך. כדי להתחבר לרגעים של אי-התנועה אנחנו צריכים קודם כל להיות במצב מודע. אם אנחנו עובדים על אוטומט וחושבים על משהו אחר מלבד התנועה – רוב הסיכויים שבמעברים נהיה במתח והחזקה לא רצויים.

כשאנחנו עובדים עם מודעות בתרגול, יש בו אלמנט של צניעות, אי-ידיעה, סקרנות וגילוי מחודש בכל חזרה וחזרה. מי שחושב שהוא יודע הכל על הגוף שלו, טועה. אנחנו מסתכלים על הגוף בתנועה כדי ללמוד דברים חדשים ואין סוף למה שאפשר ללמוד, כל עוד הדלת שלנו במוח פתוחה.

Non doing

הגענו להסכמה לגבי המודעות, אז בואו נמשיך הלאה. כדי למצוא את התנועה הפנימית על הרפורמר אתם חייבים להתבונן על הרגליים שלכם, ולהפסיק להתבסס על הכוח של הרגליים. המודעות מאפשרת לכם להבחין בזה ולהפסיק לעשות את זה. זה אחד הדברים שהכי מאפיינים תנועה אוטומטית חסרת מודעות: כוח שתלטני מהגפיים.

כשהרגליים לא דוחפות אתכם נשאר בגוף שלכם חלל: "אז מי יעשה פה את התרגיל?". אתם לא מאמינים שאפשר לנוע אחרת, כי אתם לא מכירים אחרת, וזה רכיב קבוע בשיעורי אלכסנדר, במיוחד בתחילת הדרך, ההיכרות עם התנועה הפנימית.

קוראים לשלב הזה "אי-עשייה", inhibition באנגלית, והוא הכרחי כדי לוותר על דפוסים ישנים ולמצוא דרכים חדשות לנוע. אחרי שכיביתם את האוטומט, אתם פנויים לנוע ממקום פנימי ושלם. כדי לעשות את זה בשכיבה על הרפורמר אתם חייבים למצוא את תמיכת הקרקע, ולצאת לתנועה מתוך הובלה של הראש והגו.

הכל עובד ביחד

זה נשמע כמו 1,2,3, אבל זה לא עובד ככה. את ההרגל של הרגליים להשתלט – חייבים לכבות בכל יציאה וחזרה על המכשיר, הרגליים נותנות קרקע, הראש מוביל את הגוף מלמעלה – הכל סימולטנית. בתרגילי זרועות זה אותו דבר – רק צריך לכבות את הזרועות מלהשתלט על התנועה.

אגב, ראיתי כבר אנשים שהתאמנו בפילאטיס מכשירים וידעו רק לדחוף את עצמם מהרגליים והידיים. חשוב להבין שדחיפה מהרגליים לא מאפשרת לתנועה עמוקה ופנימית להתרחש. אותו דבר לגבי מרימי משקולות ועושי תרגילים שונים, בשביל להגיע לתנועה הוליסטית אמיתית, צריך איזון מסוים בין הגפיים והגו, בין החוץ והפנים, אחרת זו תנועה חיצונית עם מעט מאוד פנימיות.

רעש חיצוני ושקט פנימי

הנטייה הפתולוגית של החיצוני ושל הגפיים הוא להשתלט ולעשות רעש. הנטייה הפתולוגית של הפנימי, של הגו הוא להישלט ולשתוק. התנועה הפנימית שקטה יותר מטבעה, וכמו שהמורה שלי אמרה, "הגוף מדבר בלחישות, כדי לשמוע אותו צריך להיות בשקט." אם השכבות החיצוניות של השרירים שלכם עושות הרבה רעש, התנועה הפנימית לא תתרחש.

התחלה וסוף

בואו נניח שאתם עובדים יפה וטוב, מתוך חיבור לתנועה הפנימית. כל עוד אתם מקשיבים, אתם תדעו לומר מתי הסתיימה התנועה האמיתית. מה? אתם אומרים לעצמכם… התנועה הסתיימה ברגליים ישרות – לא? ובצד השני היא הסתיימה כשאי אפשר לכופף יותר – לא?

לא.

בעבודה מחוברת ששומרת על מודעות, אי-עשייה, קרקוע וצמיחה שלמה, אתם תבחינו שסוף התנועה בקצה הלוך או בקצה חזור משתנה כל פעם. והוא בדרך כלל לפני היישור של הרגל או היד.

מה קורה במעברים?

הגעתם לקצה של העלייה ואתם צריכים לרדת, או הגעתם לקצה של הירידה ואתם צריכים לעלות. החוכמה הגדולה היא להצליח לשמור על מפרקים משוחררים בשלב הזה. ואז אתם נמצאים באי-תנועה, במעבר בין העלייה והירידה או להיפך. זהו שלב שבו הגוף מייצב את עצמו בלי תזוזה או תנופה, במפרקים משוחררים וגפיים משוחררות.

אם המפרקים משוחררים והגפיים לא עובדות קשה – מה מייצב אתכם? הקרקע (bar) נותנת תמיכה, והשרירים הפנימיים בכל הגוף (לא רק בבטן). לא סתם קוראים להם שרירים מייצבים או שרירי יציבה. ואת כל זה מפעיל המוח בעזרת המודעות שלכם.

זהו שלב שבו אתם מתכוננים לצאת שוב לתנועה, ורוצים לעשות פניית פרסה חלקה, רציפה ומשוחררת. זה יכול לקרות רק אם אתם נשארים בשליטה דרך המערך הפנימי של התנועה. בגלל שבמעבר אין הרבה תנועה, ויש הרבה שקט – אם רק תאפשרו לשקט הזה להיות – הכוח הפנימי מורגש שם הכי הרבה.

כשהמעברים שלכם בתרגול רציפים, משוחררים ופנימיים, הלוך וחזור הופכים להיות אחד. תנועה רציפה ואין סופית. אף פעם לא משעמם שם, גם אם תעשו את אותו תרגיל 50 שנה.