מתוך "חרדתו של המלך סלומון", עמ' 10:
— רומן גארי.
…אבל צ'אק יודע להסביר הכל, אף על פי שצריך להיזהר מהסברים כמו ממגיפה. כשלא מבינים, יש לפחות תעלומה, אפשר לקוות שמשהו בעצם מסתתר מאחור ובעומק ועלול להתפרץ החוצה ולשנות הכל, אבל כשמקבלים את ההסבר לא נשאר כלום והכל מתפרק לחתיכות. ההסבר, לפי דעתי, הוא האויב הכי מסוכן של אי-הידיעה.
והקשר לתנועה ולגוף?
בואו ניקח אדם יושב, שרוצה לקום.
כשאדם מוכן לנוע ללא דעה קדומה (הרגל), זו שאומרת לו בדיוק איך (הדרך האוטומטית לקום) ולאן הוא יגיע (צורת העמידה המוכרת), הוא לא יודע לאן הוא יגיע ומה יהיה בדרך.
אפשר ללמוד את זה בתנועה אחת פשוטה: כשאתה קם מהכסא, האם בתודעתך, אתה כבר עומד לפני שבכלל נעמדת? האם אתה נוכח ברגע, או שהמוח כבר רץ קדימה ליעד הבא?
או – שאתה מוכן להיות בדרך, מישיבה לעמידה. אם תהיה בדרך, תוותר על ה״עמידה״ המוכרת שם בסוף, ותכבה לרגע את האוטומט שמביא אותך לשם, דברים חדשים יתגלו. דרך חדשה (לקום), ותוצאה חדשה (עמידה אחרת).
וזה רק קצה החוט. מה נגלה בהמשכו?
״ומשהו מסתתר שם, מאחור ובעומק, ועלול להתפרץ החוצה ולשנות הכל.״
Comments 1
Pingback: מאיר אריאל: המדע והטבע » חוכמה גדולה.