להתרומם מהקרקע | איך למצוא אופטימיות ולהתקדם באימון?

״אני לא מסוגלת, יש לי רגליים חלשות״.
– מתוך שיעור הבוקר עם סיגל, במעבר מישיבה על הרצפה לעמידה.

סיגל חווה תחושת חוסר יכולת ואפילו כישלון. כישלון והצלחה שזורים זה בזה מפני שהניסיון להצליח לא עלה יפה, ומכאן – הכישלון. שני המצבים הללו מלאכותיים, ומזכירים לנו את צורת המחשבה הדיגיטלית, בה אני לוחץ על כפתור ומגיע ל״הצלחה״ או ״כישלון״ מבלי לתת דעתי על הדרך שבה הגעתי לתוצאה. בדיוק על זה כתבתי בפוסט הקודם לגבי ההבדל בין תנועה דיגיטלית ותנועה טבעית.

אז מה עשינו?

hands on, נתתי לסיגל תמיכה מבחוץ וכיוון מנחה שעזרו לה לקום מישיבה לעמידה בלי ליפול.
״נו בטח, אתה עזרת לי לקום.״
ומה הבעיה עם זה? אני שואל. זה בסדר לקבל עזרה כשצריך אותה. המלצתי לסיגל לעבוד על זה בבית בעזרת חפץ יציב שהיא תחזיק בידיים. ספה, קיר, מעקה. היציבות החיצונית תעזור לסיגל להתרומם בלי ליפול ולחוות שוב את תחושת הכישלון וחוסר היכולת. מפסימיות לאופטימיות.

לקבל את הדברים כמו שהם: שיטת 80/20

כרגע, סיגל יכולה לקום מהרצפה ביציבות רק בעזרת תמיכה חיצונית: להחזיק משהו בידיים. מכיוון שבכל שיעור אני מלמד אותה איך לייצב את הגוף שלה, באמצעות עמוד השדרה והקרקע, היא יודעת שיש לה גם חלק בתהליך ההתרוממות. כלומר, 80% היא עושה, ו-20% היא נעזרת בגורם חיצוני.
אם סיגל לא תקבל את העובדה הזו, היא תמשיך לנסות להצליח להתרומם לבד, להיות 100% לבד, אבל זה קשה מדי כרגע, ולכן היא עשויה להיכשל שוב בניסיון להצליח 100% לבד.
אם היא תפסיק לנסות להצליח, ותסכים לקבל את מצב ה-80/20 הנוכחי, היא תוכל להגיע ל-100%, עם קצת עבודה נכונה, סבלנות והתמדה.

אופטימיות: עבודה נכונה, עם מה שיש

סיגל תתחיל לעבוד על עצמה בבית, ותחזיק מעקה או קיר כדי לקום מהרצפה. בגלל שהיא יודעת לעשות עבודה פנימית, מערך היציבות שלה יתחזק לאט לאט. היא תוכל לעזוב בהדרגה את מה שהיא מחזיקה בו, ואז 80/20 יהפוך ל-85/15 וכך הלאה. עוד בנושא פיתוח יציבות והקשר לשיווי משקל – בפוסט קודם.

דוגמא נוספת: יציבות ועמידה על רגל אחת

כשנפגשנו לראשונה, לפני יותר מחצי שנה, תרגלנו עמידה על רגל אחת, וחוויית הכשלון הייתה דומה: סיגל לא הצליחה לעמוד על רגל אחת בלי ליפול מיד.
בעבודה שאני עושה עם בני 60+, רואים בדיוק את אותה תופעה:

הניסיון להצליח ״בכל מחיר״ מבלי להתייחס ליכולת הנוכחית:

לחלק יש יציבות טובה יותר ולחלק פחות. אנשים מנסים להרים את הרגל גבוה ולהזיז אותה באוויר תוך כדי שמירה על יציבות, אבל נופלים.
זה טבעי כשעובדים בקבוצה עם מורה שמדגים, אבל העבודה הפנימית על היציבות היא מה שחשוב פה, וכל אחד צריך להבין מה הרמה שלו.

הכרה וקבלה של היכולת האישית

לא להרים מהר את הרגל ולנסות להיות כמו מישהו אחר, אלא קודם כל לעמוד בשתי רגליים ולעבוד על היציבות הפנימית: דריכה, צמיחה, תנועה.

יציאה לתנועה מתוך עבודה פנימית, במסגרת היכולת האישית

התנועה בסוף תהליך הדריכה, צמיחה, תנועה במקרה הזה – הרמת רגל.
מרימים רגל לאט לאט, וזוכרים שמה שחשוב כאן זו העבודה הפנימית, האישית, על היציבות, ולא תחרות חיצונית של ״מי מגיע יותר גבוה״ או ״מי עומד יותר זמן״.
מי שמתחיל לאבד יציבות, מוריד קצת את הרגל ועובד על עצמו שם.

חלק מהאנשים יכולים להרים את הרגל באופן חלקי, כשקצות האצבעות נשארות על הקרקע לתמיכה. וזה בסדר, כל עוד הם עובדים על עצמם.

כשעובדים, יש תוצאות

סיגל עובדת בבית על היציבות, ומספרת שהיא עומדת על רגל אחת, סופרת עד 35, מזיזה את הרגל וסופרת שוב.
היום היא יכולה לעמוד על רגל אחת, לאורך זמן, בלי ליפול. כל מערך היציבות שלה השתפר, שזה קשר בין הקרקע, העצמות, השרירים וכמובן – המוח.
אם היא תעבוד באותה צורה גם על היכולת להתרומם מהקרקע, אני משוכנע בכך שיהיה שיפור גם שם.

הירשמו כאן כמנויי האתר וקבלו גישה בלעדית לאזור הסרטונים + פוסטים חדשים אליכם למייל: