מישהו רוצה להתנוון פה?

יואב טלר אורח חיים בריא 1 Comment

בעידן הדיגיטלי של ימינו, חלוקת הזמן היומית הממוצעת של עובד הייטק נראית כך:

ועכשיו לכמה עובדות:

ישיבה מול מחשב היא אקט סטטי.

רוב הגוף לא זז פרט לכמה אצבעות ואולי איזה מצמוץ או שניים.

אבולוציה-רבולוציה.

לפני ארבעים שנה, גרגר חול במונחים אבולוציוניים, אותו אדם היה עובד בעבודה שבה גופו היה פעיל הרבה יותר. אפילו בתחום טכנולוגי קיצוני, רוב הסיכויים שהוא היה מפעיל איזה מכשיר בעזרת ידיו, רגליו וכל גופו. היום זה מוח+אצבעות וכל השאר ישן.

מהפכה עם השלכות.

היגיון פשוט הוא, להבין שלמהפכה כה דרסטית בחלוקת שעות הפעילות של האדם, יש השלכות מרחיקות לכת על מצב בריאותו וגופו.

פעילות גופנית וספורט.

גישת ה"פעילות הגופנית והספורט" אומרת, שיחידת זמן בת שעה או שעתיים של פעילות כזו, אשר תבוצע כמה פעמים בשבוע – תפצה על חוסר הפעילות בשעות האחרות.
לצורך העניין, נעבור למתכונת שבועית:

  • בשבוע אחד יש לנו 168 שעות.
  • ניקח לנו עובד הייטק שהוא גם ספורטאי פנאטי חבל-על-הזמן. כל יום שעתיים ספורט:

די ברור, שחתיכת עוגה צהובה וקטנה כל כך מתוך סך שעות הקיום שלנו, תתקשה מאוד לפצות על כל כך הרבה שעות של חוסר פעילות. ולהזכירכם, לקחתי טיפוס ספורטיבי במיוחד כשאפיתי את העוגה הנ"ל. אצל רובנו החתיכה הצהובה היא חצי גודל, אם בכלל היא קיימת.

פער בין פעילות לחוסר פעילות.

יש לנו גוף אחד שמשרת אותנו בכל מה שאנחנו עושים. בזמן הפעילות, אנחנו לוקחים את הכלי שמשרת אותנו ומעבירים אותו ממצב קיצוני של חוסר פעילות למצב קיצוני של פעילות:

גוף אחד: מערכת הרגלים אחת.

בזמן פעילות ספורטיבית גופנית, אותו כלי ששירת אותנו במשרד משרת אותנו לצרכי הפעילות. מערך ההרגלים בשני המקרים הוא אותו מערך: רק שעכשיו, אנחנו לוקחים את כל הקואורדינציה ההרגלית מחיי היום-יום ומבקשים ממנה לעשות כל מיני דברים מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר. לעיתים, אנחנו מבקשים מהמערכת לעשות פעולות קיצוניות למדי שהיא כלל לא מורגלת לעשות – מה שעלול לגרום לפציעות.

אז מה אני מציע?

בהנחה שאני לא מתערב לכם בחיים, לא אומר לכם מה וכמה לעשות, אני כן מציע לכם דרך אחרת לעשות את מה שבא לכם – בצורה אפקטיבית יותר ומזיקה פחות:

הפיכת הישיבה מול המחשב לאקט פחות סטטי.

זה לא אומר לרקוד או לעשות תרגילים מול המחשב, אלא ללמוד כיצד להוציא את הגוף ממצב ההקפאה העמוקה בה הוא נמצא בד"כ ולהפעיל אותו גם במצבים סטטיים לכאורה. "הפעלה" שכזו מתאפשרת בזכות קואורדינציה אשר מחברת את כל חלקי הגוף ומשתלבת עם פעולות שעושים מול מחשב: שימוש בעכבר, במקלדת, במסך, בכיסא, ובשולחן. הזרועות, הראש, הצוואר, הגו והרגליים – כולם משתתפים יחד.

שתי דינמיקות קיימות במשותף לכל הפעולות הללו:
האחת – דינמיקה של קריסה וכבדות שאליה אנו מתרגלים מגיל צעיר.
השנייה – דינמיקה של צמיחה וקלילות אשר ניתנת ללימוד גם בגיל מבוגר.

אבולוציה-רבולוציה: זה המצב.

עם המציאות אי אפשר להתווכח. למציאות של היום יתרונות אדירים וכמובן – חסרונות. העידן שלנו הוא הרבה יותר נוח והרבה יותר מהיר, אבל המשוואה היא פשוטה:

מוח + אצבעות = מודל עתידי לגוף האדם?

אם פעם היינו צריכים לדחוף איזו דוושה כבדה כדי להניע את המכונה – היום אנחנו צריכים רק ללחוץ על כפתור. פעולה אשר דרשה בעבר מעורבות של כל הגוף – דורשת היום את קצות האצבעות. היעילות המשופרת של הטכנולוגיה, משום מה, לא גרמה לנו לשבת פחות מול המחשבים שלנו – אלא יותר ויותר. כי אנחנו רוצים לפתח עוד ועוד.
בקיצור, אחרי מחקר סטטיסטי קצר לגבי האחוז המטורף של האנשים אשר סובלים מכאבים ובעיות שונות, יחד עם התבוננות בעין מקצועית על הגוף "הממוצע" של האדם המערבי לעומת מקבילו במדינות "לא מפותחות", אפשר לומר בבטחון שהנוחיות הטכנולוגית באה על חשבוננו: אנחנו מפתחים חלקים מסוימים מאוד באופן מואץ ומאבדים קשר עם חלקים נרחבים אחרים בגופנו. למעשה, אנו מתנוונים. אם הייתי משלים עם גורל של הפיכה לחתיכת מוח ענקית וכמה אצבעות בקצה, לא הייתי יושב פה וכותב. אני קורא למה שקורה "התנוונות" כי אינני משלים עם אובדן הקשר ביננו לבין גופנו, תהיה ההתפתחות השכלית-טכנולוגית שלנו מתקדמת ככל שתהיה. יותר מכך, אני מראה קשר תלותי בין ההתקדמות הטכנולוגית להתנוונות הקשר מוח-גוף וקורא לשינוי המאזן – מבלי לחזור למערות.

אישה צעירה במדינה "לא מפותחת": הלוואי עלינו חיוניות כזו.

אם נשנה את המאזן – כלומר, נפתח את רמת השימוש שלנו בגוף, אז נוכל לעצור את ההתנוונות המואצת:

  1. נדע להבחין ברגעים בהם דלקות או בעיות מתחילות להיווצר, או ברגעים בהם אנו משתמשים בגוף בצורה לא רצויה.
  2. נדע כיצד לשנות את התפקוד הפנימי שלנו כדי למנוע מהבעיה להתפתח, ונאפשר למנגנון הריפוי וההחלמה הטבעי שלנו לעבוד. גם אם אין לנו בעיה מוגדרת ומורגשת, תמיד נוכל לשפר את התפקוד הפנימי המדובר לרמה אופטימלית יותר. בגוף האדם אין "הצלחתי" ו"נכשלתי" – הכל יחסי שם ותמיד ניתן לשיפור או החמרה. הכל שאלה של בחירה: באיזה כיוון אנחנו בוחרים?

מהפכה עם השלכות: לא לעמוד מנגד

כל עוד המבול לא חוזר וכל חוזי האפוקליפסה למיניהם נשארים בגדר תמהונים, המהפכה היא עובדה מוגמרת. לא חוזרים למערות. השלכות המהפכה על האורגניזם שלנו מצריכות מאיתנו התערבות אשר תשפר את התפקוד שלנו בזמני "חוסר הפעילות" שלנו.

פעילות גופנית וספורט: אין חסינות

לדעתי האישית והמקצועית, יחידת אימון ספורטיבית של שעה או אפילו שעתיים ביום לא יכולה לפצות על כל השעות האחרות של חוסר הפעילות. היא יכולה לתרום רבות לבריאות הגוף והנפש, אבל היא לא נותנת לנו חסינות גורפת, במיוחד בהקשר לתופעות אשר מושפעות מהמצב הסטטי בו אנו נמצאים רוב היום.

צמצום פערים בין פעילות לחוסר פעילות: גוף אחד-זמן מאוחד

בתוך הגוף האחד שמשרת אותנו בכל מעשינו, השאיפה היא ללמוד את מערך ההרגלים בצורה שלמה (הוליסטית) כמה שיותר, על מנת שנוכל ליישם את האינטיליגנציה החדשה הזו בכל פעילות: במשרד, באוטו, על הבמה, ברחוב או באימון הכושר. למעשה אנחנו שואפים לאחדות של הזמן בו אנו משתמשים בגוף במקום ההפרדה המקובלת –  יחידת זמן אחת (ספורט) שהייתה צריכה לפצות על יחידת זמן אחרת (ישיבה במשרד):

שאיפה: האדם השלם

שימוש בגוף דרך שפת תקשורת אחת אשר יוצרת אחדות של מימד הזמן:

Comments 1

  1. Pingback: רומן גארי: נפלאות אי-הידיעה » חוכמה גדולה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.